בעוד ימים אחדים תציין המדינה שנה לשבת השחורה, 7 באוקטובר 2023, בטקסים ובמשדרים מיוחדים. ישראל תתייחד עם זכרם של מאות אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון שאיבדו את חייהם באותו היום – ותישא תפילה לחזרתם של החטופים והחטופות שנמצאים בשבי חמאס ברצועת עזה.
אותו היום, הותיר צלקות עמוקות, לא רק פיזיות, אלא גם נפשיות, בקרב מי שחוו את התופת, הכירו את הקורבנות, וגם בקרב מי שרק נחשפו לזוועות, גם אם מרחוק. לכן, גם שנה אחרי היום הנורא, ישנה חשיבות עצומה למערך הטיפול בהשפעות של 7 באוקטובר על ידי מטפלים ואנשי מקצוע. אחד מהם, הוא משה פילוסוף, מטפל באמנויות, שהשנה שעברה עליו הייתה אחת העמוסות והמתישות, אך גם אחת המרתקות ביותר. פילוסוף מטפל בין היתר בטראומה, דיכאון, חרדה ופוביה בילדים, בנוער ובמבוגרים – ונתקל במקרים רבים הקשורים למלחמה לא רק בשבועות הראשונים שלה, אלא גם כיום. תפסנו אותו לשיחה על השנה שעברה עליו, מקצועית ואישית.
לפני הכל, משה פילוסוף הוא גם אדם פרטי, שכמו כולנו, התעורר באותה השבת לקול אזעקה: "בשעה 6:30, תוך כדי שינה, אני חושב שאני שומע אזעקה ואומר לעצמי 'זה אולי חלום, אתה מדמיין'. אחרי שהבנתי שלא דמיינתי, אמרתי לעצמי 'וואו, איזה מזל שהתעצלת לצאת להליכת הבוקר'. תוך כדי שאני מארגן את הבנות, אני חושב שאנחנו לקראת יומיים-שלושה עם קצת לחץ ואזעקות וזה יירגע. אני יורד עם שתי הבנות למקלט, ושואל את עצמי איך אני מעביר את המסר, בעיקר לבת הקטנה, מכיוון שהיא הייתה עדה ליירוט טילים בעצמה לפני כשנתיים, כשהייתה בחוץ. זה הכניס אותה לחרדות והיא עברה טיפול קצר. אני מסביר להן שזה משהו קטן, שלא צריך לדאוג ושהכל יהיה בסדר".
"עוברות שעתיים-שלוש, ההודעות והסרטונים מגיעים, אתה מבין שיש כאן אירוע גדול-ממדים. אני אומר לעצמי שזה לא נכון שאפתח את ההודעות ליד הבנות, ושגם אני לא אצפה בהן. ניסיתי לבקש מאנשים לא לצפות בחומרים הקשים אלא לחשוב איך מתארגנים נכון לאור האירוע", משחזר משה פילוסוף. "העדכון הראשון דיבר על כ-100 הרוגים, זה לא נשמע הגיוני בהתחלה. עד הערב הבנתי שהאירוע הוא לא משהו שאנחנו מכירים ושלא ניתן לתפוס אותו. גם שנה אחרי, אנחנו לא מצליחים לתפוס אותו".
שני מעגלים של נפגעים
"אחרי ימים אחדים, כשהמספרים הפכו למאות, הבנו שמדובר באירוע קיצוני מאוד ושקיימים שני מעגלי נפגעים", אומר משה פילוסוף. "המעגל הראשון של מי שהיו באירועים הקשים או איבדו אדם קרוב, והמעגל השני של כל מי שנחשפו לזוועות על ידי סיפורים וצילומים. בשני המעגלים האלו נמצאים גם ילדים ונשים. אנחנו מבינים שמדובר בפוסט-טראומה, PTSD, ושיש צורך מיידי לטפל בכך, לפני שהדבר יהפוך לטראומה עיקשת. זה מתבטא בפלאשבקים, בהימנעות ממצבים מסוימים ומקשר אנושי, הפרעות שינה, דיכאון וחרדה".
"רבים התגייסו לסייע בין היתר באזורים שבהם היו מפונים מהדרום. אני ביצעתי שיחות דרך עמותה שאני מתנדב בה באופן קבוע. מכיוון שהאירוע הזה יוצא דופן, אנו המטפלים משתתפים בלא מעט הדרכות בשנה האחרונה. כל אחד מהמטפלים גם מכיר מה יכול להיטיב איתו, כדי להמשיך להיות בקליניקה, לעבוד ולהתנדב, עם יכולת הקשבה לאירועים הקשים של המטופלים. אצלי זה היה מפגשים חברתיים, משפחה, טבע, ים, אמנות ומוסיקה", הוא מוסיף.
אתה אבא לשתי בנות, איך זה משפיע עליכם בתקופה שאחרי?
"קודם כל זה לדעת מה כן לעשות ומה לא. לחשוב כל הזמן שאני מודל, שהן לומדות לא ממה שאני אומר, אלא מהדרך שבה אני מתנהג. זה דורש ממני להיות פחות מתמיד עם הטלפון, כדי שהן לא יהיו גם כן עם טלפון וייחשפו לדברים שלא מותאמים לגילן. אני גם מנותק יותר מערוצי הטלוויזיה".
זה אפשרי בתקופה כזו?
"מוזר לומר, אבל כן. אני קורא יותר עיתון, כך יש לי שליטה למה אני נחשף ולמה לא".
ומה קורה כשיש אזעקה למשל?
"בתקופה הזו, ובמיוחד ברגעים המלחיצים האלו, אני מבין שצריך לתת ביטוי לתסכול ולחרדה בצורה מותאמת. לא לחשוב שאני חזק וכל-יכול שמנותק מהסיטואציה לגמרי. כשיש אזעקה זה מלחיץ אותי לרגע, אבל הלחץ הזה הוא גם חשוב וקורא לי להגיב מהר. יש בנו חלקים הישרדותיים וכשיש מצב מלחיץ, אנחנו פועלים כדי להגן על עצמנו. מצד שני, אני תמיד זוכר להרגיע את עצמי ואת הסביבה ולנשום".
דיכאון לאומי
אם גם אתם הרגשתם, או עדיין מרגישים, בדיכאון או בתחושת עצבות מתמשכת מאז 7 באוקטובר 2023, אתם ממש לא לבד. משה פילוסוף מעיד, כי יש אנשים שאצלם מצב הדיכאון והחרדה הפעיל תגובות שאותן הם נקטו בעבר, כשהם היו ילדים או נערים ואולי אז הן היו נכונות, אבל היום הן לא. למשל, התנתקות, הסתגרות וחוסר רצון לקבל עזרה: "לפעמים, במצב חרדה ודיכאון, חוזרים לדפוסים הוותיקים שלא מתאימים לבני אדם בוגרים. אחת ההשלכות של זה היא בעיית תקשורת. צריך לדעת לשחרר ולשנות את הדפוס האוטומטי, ולכן חשוב לפנות לטיפול".
"אין ספק כי 7 באוקטובר הביא איתו ערעור של סדרי עולם. אנחנו במצב לא פשוט, שמזכיר את המושג 'אלביתי' שטבע פרויד ב-1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה. המושג מתייחס לבית שהיה אינטימי ובטוח והופך להיות מנכר וזר. אצל רבים, הבית הפיזי והביטחון נהרסו והושמדו. קשה להתמודד עם מצב כזה. זו טראומה מתמשכת ובלתי נתפסת. בעולם הטיפול, אנחנו מדברים, בנוסף לבית הפיזי, גם על הבית הנפשי, כגורם יציב וקבוע בזהות שלנו. ערעור הבית הנפשי מערער סדרי עולם ומביא להתעסקות עם שאלות של קיום ומהות. את הדבר הזה פוגשים בקליניקה".
"אני עובד עם לא מעט גברים ונשים בני 20 ו-30. הם למשל שואלים 'האם נכון לי להביא ילד לעולם שיכול להיות כל-כך רע, חסר ביטחון ויציבות? האם אוכל לגדל אותו בביטחון, עם גב כלכלי וחינוך מיטיב?'. יש גם מטופלים שערעור הבית הפנימי אצלם הביא לרצון לשינוי פיזי, כמו עזיבת המדינה. יש מטופלים שגרים בחו"ל ואני עובד איתם מרחוק, והם שואלים אם לא הגיע הזמן לחזור לארץ, כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה ולא יהיה פשוט להיות במקום זר", אומר משה פילוסוף. "ההחלטה בכל מקרה לא פשוטה. בכל החלטה יש מחיר, חשש, כעס ותסכול".
עניין נוסף שמאובחן בקליניקה ואליו מפנה פילוסוף זרקור, הוא 'אשמת הניצולים', ולאו דווקא לאלו שהיו באירועי התופת וניצלו: "גם אנשים באופן כללי, מרגישים שלא לגיטימי לשאול עכשיו שאלות ולעסוק בדיכאון הספציפי שלהם. יש תחושה של פריבילגיה וחוסר לגיטימיות אם אדם רגיל מתעסק בצרות שלו, כל עוד אין לו קרוב משפחה שנספה או קרוב שמשרת בצבא".
אז הם מדחיקים את הבעיות שלהם.
"בדיוק, ואז מה שלא נאמר מוצא אפיקים אחרים".
כלומר?
"הרבה פעמים, במקום להביט פנימה, יש בריחה והתעסקות עם מה שקורה בחוץ. הרבה פעמים זה מתבטא בהתמכרויות".
באילו התמכרויות נתקלת?
"יש ממש עלייה בהתמכרות לסמים או שימוש בגראס. התמכרות למסכים שהייה ממושכת מאוד מולם. לפעמים יש התעסקות רבה מדי בפורנו כרצון להדחיק את המצב הקיים ולהקטין את הכאב. כמובן שצריך לטפל בכל המקרים הללו כדי שלא יחמירו".
תסמיני דיכאון וחרדה ש-7 באוקטובר העצים
בטיפולים של משה פילוסוף עם מבוגרים, בני נוער וילדים, הוא מבצע גם שימוש בחומרים שונים וביצירה, שמאפשרים למטופלים להביע את עצמם, באופן שאינו מילולי בלבד. כך מתאפשר להבין וגם להתמודד בהצלחה עם האתגרים בחיי המטופלים. אחד הטיפולים שמזכיר פילוסוף הוא של גבר רווק בן 30, שהשבת השחורה תפסה אותו במהלך טיול של חודש באירופה, שערך לבדו. "הוא הגיע לטיפול רק באפריל, חצי שנה לאחר מכן, כתוצאה מתסמיני חרדה ודיכאון. מדובר בבחור שעובד מהבית ולעתים מעביר ימים שלמים בביתו. הוא טען שפנה לטיפול בעקבות מצב רוח ירוד וחוסר רצון לצאת מהבית".
"הוא הדגיש שהוא לא בטוח שהוא זקוק לטיפול, כי מצב הרוח הכללי שלו תואם את המצב הכללי במדינה", משחזר משה פילוסוף. "אחרי שהתחלנו בטיפול, הבנו שמצב הרוח הירוד ותסמיני החרדה אכן עלו אחרי 7 באוקטובר, אבל הם היו שם כבר קודם לכן וליוו אותו כמה שנים. זו נקודה מעניינת. יש אנשים שלפני 7 באוקטובר לא פנו לטיפול, וכעת מרגישים שזה לגיטימי לפנות לטיפול. זה קורה אצל לא מעט גברים".
למה לדעתך?
"כי במדינה ובמיוחד בתקופה הזו, יש עיסוק רב בגבריות ובתדמית 'הגבר הלוחם'. מנגד, יש עיסוק בטראומה ובפוסט-טראומה של גברים. בניגוד למלחמות קודמות, הפעם עוסקים הרבה בטראומה ובפוסט-טראומה תוך כדי האירוע. יש פה דור צעיר אחר – מצד אחד דור שמראה גבורה, סיוע לאחר ולחימה. מצד שני, בדור הזה יש התעסקות בטראומה וחזרה לסיטואציות שקרו".
ואיך זה בא לידי ביטוי אצלו?
"מה שקרה עם המטופל הזה, וקורה גם עם לא מעט מטופלים אחרים, הוא שבעקבות האירועים, הפך בעיניו לגיטימי לעסוק בחוסר האונים שלו. זו נקודה משמעותית בטיפול. בגישת 12 הצעדים של ביל סמית', שעוסקת בגמילה מהתמכרויות, הצעד הראשון הוא הכרה בחוסר האונים, והצעד השני הוא היכולת להושיט יד לקבלת עזרה. רואים את זה כרגע עם הרבה גברים, יש מקום לדבר על הדברים ולבטא את הכאב".
מה היה המקור למצב שלו?
"תהליך ההסתגרות של המטופל הזה החל מפיגועים שבהם לא נכח, אבל שמע עליהם מקרוב וצפה בתמונות מהם, מה שיצר חרדה והימנעות מאירועים שונים במשך שנים, ללא טיפול".
"מקרה אחר ומעניין הוא של ילד בן 12, שהגיע לטיפול בינואר 2024, בשל התקפי חרדה שהתבטאו בצורות שונות. הוא נכנס מתחת לשולחן בכיתה, או הרגיש חוסר אוויר ולחץ בחזה עד שלא היה יכול לנשום", אומר משה פילוסוף. "ההבנה הכללית הייתה, גם אחרי שאושפז ללילה אחד, שכנראה הסימפטומים הקשים הם תוצר לכך שהוא חווה אירועים שקשורים למצב הביטחוני או לניתוח מסכן חיים שעבר אביו בשנה שלפני כן. כשהוא הגיע אליי, החלטתי שנבצע עבודה ממוקדת בחרדות באמצעות CBT בשילוב אמנויות".
"במהלך הטיפול הוא תיאר מפלצת שמסעירה את העולם הפנימי שלו ויוצרת לחץ גדול. הוא הביע אותה בדרכים שונות, צייר אותה, והכרנו אותה, מתי היא מופיעה ומרימה ראש. עם הזמן, הבנו יחד שהמפלצת מקבלת מקום ברגעים מסוימים שבהם מורידים מהילד את המבט. עם התקדמות הטיפול, הוא ביקש להכניס את המפלצת לחומר בצבע ורוד דמוי ג'לי. ברגע שהוא אמר את המילה ג'לי, הוא נזכר שכאשר היה בן שנה הוא נחנק ואלו היו רגעים מפחידים עבורו בדיעבד. זה הפתיע גם אותי – איך הוא נזכר באירוע שעבר בגיל שנה?".
"נכנסנו לאירוע ועשינו הרפיה והפרדה בין האירוע שקרה אז לאירוע של היום. הסימפטומים של החרדה פשוט נעלמו. גם ההורים שעבורם האירוע מן העבר היה טראומתי, הופתעו שהחרדה נוצרה מהחיבור בין האזעקות והלחץ לתחושת חוסר האוויר מאירוע החנק שקרה לפני שנים. למעשה, האירוע מהעבר יצר את החרדה ואילו המצב הנוכחי ומצבו של האבא היו רק טריגר להתפרצות החרדה. לאחר מספר פגישות, הטיפול הסתיים והחרדה התפוגגה".
האפיק הטיפולי חשוב - גם אחרי שנה
שנה לאחר השבת השחורה, שבמהלכה נחשפנו לאינספור סיפורים, לאירועים קשים ולסיפורי גבורה עילאיים, חשפו בפנינו גיבורים חדשים: אנשים מן השורה שבאותה השבת הפגינו הרחבה של היכולת הגופנית והנפשית, גם מבוגרים וגם ילדים. "זה התחיל משהייה ממושכת בממ"ד ומדחייה של כל רצון וסיפוק, כשבחוץ מתרחשת אימה. לאט לאט, הסיפורים הללו יורדים מסדר היום ואנחנו נשארים עם הזכרונות הקשים. לכן, המצב הזה דורש עיבוד של הזכרונות הקשים וגם לתת מקום לסיפורי הגבורה והנקודות החיוביות. חשוב להנכיח גם את נקודות התעוזה והיכולת בין השאר כדי לפוגג את האשמה שלא עשיתי. זה אפשרי בטיפול, גם אם אחרי פרק זמן של שנה. נכון, הטיפול המיידי חשוב, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם".
